ראיון מרתק עם האומנית הזמרת יעל לוי (כליפא)

ב"ה

ראיון שחושף בפנינו דוגמא חיה לעבודת הבירור בנפש וביצירה.

בכנות וברגישות יעל חושפת בפנינו את מה שקורה מאחורי הקלעים, כשהאורות נכבים ואת נשארת לבדך מול הבורא. ראיון מרתק ומחכים בתובנות ובהשראה של ממש לעבודת השם הזכה והמדוייקת שנדרשת מיוצרות מצליחות.

אלינור: יעל אהובה, הנושא שלנו החודש הוא עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. עבודת הבירור והבחירה בנפש וביצירה. לפני שניגש לנושא אני חייבת לומר שאני מסתכלת עלייך מהצד לאורך השנים, אני זוכרת שראיתי אותך לפני שמונה שנים בהופעה ואמרתי בליבי וואו האישה הזו היא משהו מיוחד. השם שם על כתפייך תפקיד. נשמה גדולה, אחת ממובילות התרבות במגזר.

יעל: אני לא בחרתי בזה באמת. זה כאילו הפוך ממני. כל הילדות שלי הייתי מאוד שקופה.

אלינור: יכולה לספר לי על החוויה של הילדה הזאת שמרגישה שקופה?

יעל: השם חנן אותי באופי מאוד מתבונן. כילדה זה גרם לי להיות מאוד שקטה, לא הרגשתי שאני קיימת. התבוננתי על החיים מהצד, כמו על סרט. הילדות שלי הייתה קצת בבדידות, יותר עם המשפחה ולא עם חברות. בדיעבד אני יודעת שמאוד אהבו אותי אבל לא הרגשתי את זה.

הרגשתי עוף אחר.

אלינור: מה נתנה לך המוסיקה במקום הזה?

יעל: בגיל 9 הלכתי למקהלה ושם התבלטתי. פתאום היה לי מקום. אצל מירי ישראלי היא פשוט גילתה אותי. נתנה לי מייד סולו. אני זוכרת בהופעה הראשונה בבנייני האומה, הייתי בכיתה ד' וסבלתי נורא בזמנו ממלכת הכיתה, היא הייתה משפילה אותי המון ופתאום ראיתי אותה מהבמה ואני זוכרת חוויה מאוד מוזרה של משפיל גאים ומגביה שפלים כזה. אני עדיין חווה את זה אגב. של וואי איך זה יכול להיות.

זה מרגיש כמו פלא.

היום אני עושה תיקון לילדה הזו. בהזדהות עם אנשים אחרים שחווים כמוני. ואז אני מרגישה שייכת לעולם. בהופעה אני משתדלת לדבר על הנקודות המאחדות בנינו. לא רוצה להיות שונה זרה ומוארת. לא רוצה להיות לבד יותר. אני רוצה להיות ביחד.

לכל אחת יש בתחום אחר כשרון ואור גדול אני לא יותר טובה מאף אחת זה פשוט התפקיד שלי.

אלינור: באיזו משפחה גדלת?

יעל: אנחנו משפחה של מוזיקה. לא צריכים לדבר פשוט שרים. אבא שלי על הגיטרה, אמא רוקדת ושרה ואנחנו עושים קולות ושרים.

היה הרבה אור בבית. פסנתר וגיטרות, כל מה שצריך כדי להתפתח מוזיקאלית. המון חום של מוזיקה. זו חוויה מאוד חזקה, לא לדבר אהבה זה לחוות אותה. חווינו קדושה ורוממות. זוכרת אותי כילדה שהנשמה שלי עולה.

דיוק המניע

אלינור: אז עבודת הבירור והבחירה בנפש וביצירה, הנושא אומר לך משהו?

יעל: בטח. כשאני מופיעה יש לי בחירה כל שניה מה לחשוב, ואיך להעביר את הדבר האלוקי הזה, המוזיקה. עבודת הבירור בנפש זו ההשתדלות שלי להיות צינור נקי. למשל אצל אמני במה הרצון להערכה וכבוד הוא גדול מאוד. לכן אני כל הזמן שואלת את עצמי איפה זה כבוד השם ואיפה זה כבוד עצמי? האם אני פועלת מתוך התמכרות ל'אישור' שהקהל נותן לי?

יש לי תכלית, שהיא נר לרגליי, להיות צינור להשם, להעביר את הטוב הזה ולחבר את האנשים לעצמם, להשם. ואני מרגישה שבהופעות, אגב אני מעדיפה לקרוא לזה חברותא או התוועדות מאשר הופעה, יש שליחות מיוחדת בהתכנסות של נשים באחדות ובאהבת ישראל.

אני משייכת כל דבר להשם, אני עושה סלסול, אני עושה את זה כדי לרגש אותן, וזה ייתן להן קשב אלי, ואחר כך אוכל להעביר את המסר טוב יותר..

כנ"ל השמלה שאני לובשת, ייתן להן קשב כדי שאוכל להגיע ללב של הדברים.

היופי, והטכניקה הם עטיפה חיצונית אבל יש לה תפקיד, לאפשר להגיע ללב.

ברגע שהגענו ללב יש נצח.

כל החיצוניות מתגמדת, לא מרגישים שום דבר חוץ מהנצח הזה. זו הגאולה קטנה שמתרחשת בהופעות.

בכל אחת יש חלק אלוקה ממעל וברגע שעושים את הבירור נחשפת הנקודה הפנימית האלוקית, ואז יש באמת איחוד השכינה.

אחדות.

אלינור: אני מאוד מזדהה איתך, כל אירוע כזה של התכנסות הוא בעצם בחינה מסוימת של התכנסות בבית המקדש. כמו שנאמר בגמרא שעתידים בתי תיאטראות להפוך לבתי מדרשות, אז זה גם כפשוטו, אבל זה גם ברמה הפנימית שהיום אחת הדרכים הכי מופלאות ועוצמתיות להביא גאולה ולחוש גאולה זה דרך האמנות כי יש לה את היכולת לעורר מקומות מאוד עמוקים בנפש לא דרך השכל אלא דרך החוויה.

לפתוח את הלב ולהתכנס יחד, באירוע המוני, שמלא לבבות נפתחים יחד זו ממש השראת שכינה, ולאמן יש את הזכות הזו, לעמוד כמשמש בקודש וכשהאמן פותח את הלב שלו, בצורה אוטנטית וכנה והוא מכוון נכון על השליחות שלו, הוא זוכה להיות צינור לפתוח את כל הלבבות של הקהל. וזה כשאת מכוונת נכון. כי זה מן הקצה אל הקצה. כי כשאת לא מכוונת נכון זה לגמרי כוחי ועוצם ידי.

יעל: זה ממש כחוט השערה את יודעת. לפעמים אני מרגישה שתוך כדי ההופעה אני עושה תשובה

תוך שניה אפשר לעשות תשובה. אני הגפרור יש לי את האומץ, לומר להשם בוא נסתער על זה ונתחבר אליך.

אלינור: כמו שמגלה לנו אדמו"ר הזקן " נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" איך עושים דירה? הקול היפה שלי והשמלה שלי וההופעה הזו והזרקורים יגידו אין עוד מלבדו.

איך אדם מצליח להיות בעמדה כזו. איך את מתמודדת עם הניסיונות שהמעמד והתפקיד שלך מזמן לך?

יעל: אני לא רוצה שהערך העצמי שלי יהיה מוגדר מהתפקיד הזה. שלא תהיה לי בזה אחיזה.

לא רוצה לעבוד את זה, את הדמות שלי.

אני מגיעה בדיוק עם הכוונה הפנימית הזו, לעשות פה בית להשם יתברך, ואני לא משתפת אותה את הקהל. ואז אני מקבלת שיקוף ונשים אומרות לי שזה מה שהן חשות ממני. זה כמו נשיקות מהשם שאומר לי יעל את עושה לי נחת רוח.

בעצם אנשים מבקשים לחוות את החוויה הזו של גילוי הנפש והאחדות.

זה ממש הקהל את העם. שמתחבר לשנת הקהל שאנחנו נמצאות בה עכשיו 1.

שמירת המרחב הפרטי

אלינור: את יכולה לספר לי על איזו התמודדות שהייתה לך ברמה הנפשית והפנימית שפתאום הרגשת שאת צריכה רגע לבדוק עם עצמך שמשהו אולי לא עובד נכון? איזו סיטואציה שחווית איזה משבר מסוים? ומה עשית?

יעל: יום אחד נסעתי להופעה וחשתי דחיה מאוד גדולה, רצון פשוט להסתגר עם עצמי, לא רציתי קרבה עם אף אחד. זה קשה כי זה הרי הפוך מההתקרבות שאני כל הזמן רוצה לעשות, אני ממש רוצה להתחבק עם הקהל. הפעם הרגשתי הסתגרות.

הבנתי שאני חייבת לכבד ולהתחשב במקום הזה, קודם כל לקבל גם את זה. אם משהו צף ועולה אני חייבת לתת לו רגע מקום.

ואמרתי לעצמי, גם פה השם נמצא וגם במצב הזה אני צריכה לעבוד אותו.

הסכמתי להיות גם עם החלק הזה. ובאמת היה לי נורא קשה כי זה הפוך ממה שאני אומרת ועושה כל הזמן.

אלינור: אז מה קרה בפועל בהופעה?

יעל: בהופעה עשיתי מה שיכולתי, דברתי על תכנים קצת שונים.

בסיום ההופעה הלכתי לחדר, היו המון נשים שרצו להצטלם ולהתחבק ובדרך כלל אני ממש שמחה בזה. הפעם אמרתי שאני מכבדת את מה שעובר עלי עכשיו, אני פשוט מרגישה שאני צריכה עכשיו את עצמי.

אלינור: רצוא ושוב זאת התנועה שבה השם מנהל את העולם. אי אפשר להיות כל היום ברצוא כי תשתגע ותכלה את כוחותיך ולא תשרוד. רצוא ושוב זאת תנועה הכרחית. השוב הזה לאפשר לעצמי לנוח, להרגיש, להגיד לא אני לא זמינה. אני כרגע לביתי משפחתי לעצמי.

יעל: לשוב הביתה. מיכל לויטין אמרה לי את זה: יש לנו אחדות עם ישראל אבל קודם יש לנו משפחה, קודם אחדות עם המשפחה, עם עצמנו ואז אחדות עם ישראל. יש סדר עדיפויות.

אלינור: איך את עושה את כל ההופעות האלה עם חיי משפחה?

יעל: בעלי מגוייס לזה לגמרי. יש לנו רב. הוא מנחה אותנו ומכוון אותנו לשליחות שבדבר הזה. זו מבחינתנו התגייסות לעם ישראל. אם לא בעלי, לא הייתי יכולה לעשות כלום.

נתינה ממקום בריא

אלינור: האמירות שלך מאוד יפות ונכונות והן זורקות אותי למקום שגם אמנים יכולים ליפול בו, איפה זו אחדות, איפה זו נתינה הדדית בריאה ואיפה זו תלות?

אני יכול באמת להתחבר עם הזולת אם אני לא מגיע אליו ממקום של 'תמלא לי את החוסרים שלי' או 'אין לי את עצמי אז אני זקוק לך שתמלא אותי', אלא אני בא ממקום של שפע אני רוצה לחלוק איתך את השפע הזה ושאת תחלקי איתי את השפע שלך.

ממקום כזה החיבור הוא בריא ולא הופך להיות עבודה זרה. אמנים הנפש שלה בבסיס שלה הרבה יותר מורכבת מלאת רגשות ואנחנו בקלות יכולים ליפול במקום של תלות. אבל כשאת בכנות, בבירור ובתפילה השם יציף לך את המקומות ותוכלי לעבד עליהם.

יעל: אלינור תודה הייתי צריכה את הדיבור הזה.

אלינור: איפה זה פוגש אותך?

יעל: מה שאמרת על המלאות אני רוצה להפגש עם אנשים מתוך המלאות. נשים מגיעות להופעות מאוד חסרות ואני כמו אור בשבילן, כמו שמש, זה יכול ליצור תלות.

את מדייקת אותי שאני צריכה לתת ממקום של תהיו עצמאיות. סיטואציה קשה לתת לאדם אור ושלא יהיה מכור אלי, במיוחד לנערות.

אלינור: כשהגבול הפנימי שלי ברור לי זה עובר לזולת

יעל: וכשזה לא ברור זה עלול לפגוע במי שמקבל. בזמן האחרון הבירור הזה הוא עבודת חיי. אני לא רוצה אלילות. לא רוצה להיות שם.

אלינור: לסיום, יש משפט חסידי שאומר: "עם מה אתה חי היום?" כלומר, היום בנקודה שאת נמצאת בה כעת, אותה את מבררת בחייך, עליה את עושה עבודה, מרגישה שזו הנקודה שבה את מתמקדת?

יעל: בתמימות ובפשיטות. אני לא יודעת איך אצלח אתגרים, קצת כבד עלי, איך אני אדע. להשליך על השם את העול. אני משתמשת בכישורים שנתת לי והשאר עליך.

זה מוריד אותי לקרקע. זה נותן לי אדמה. יש לי אחיזה.

בתמימות. בלי להסתבך. לאן צריך להגיע? אני באה איתך.

1 הערת המערכת: הרבי מליובאוויטש עורר לקיים בשנת הקהל כינוסים שבהם מתחברים יהודיים יחד בעניינים של עבודת ה' ודברי תורה.