ההשראה שלי החודש- אדר

ב"ה

תכלס רוב היום אנחנו מתהלכים מחופשים.

מגוון רחב של תחפושות מתחלפות: הקלפטה הקנאית והרכלנית, התינוקת הפחדנית, העריצה השתלטנית ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה עלינו.

בפורים יש הקלה מסויימת. האמת נאמרת כבל עם ועדה: כן, אני בתחפושת! רוב היום, רוב החיים.

אבל בניגוד לפורים, ביום- יום,

אני כ"כ מזוהה עם התחפושת עד שאני עצמי מאמינה שהתחפושת היא אני.

התחפושת הזו היא בעצם דפוסים חיצוניים, הרגלים, "חוכמות חיצונות" ששמעתי, ראיתי, ספגתי, פירשתי עד שהפכו להיות חלק מהחשיבה האוטומטית שלי באופן כזה שאני יכולה לטעות כ"כ ולומר זו אני.

אתן דוגמא,

חברה שיתפה אותי שביום יום היא ממש רוצה ומתפללת להצלחה בקריירה ובפתיחת עסק עצמאי.

לאחרונה כשביקרה בציון של צדיק לפתע פרצה ממנה תפילה אוטנטית שנגעה בנושא עמוק ופנימי אחר לחלוטין

והיא פתאום הבינה שעניין העסק הוא בכלל לא הרצון האמיתי שלה אלא נבע מתוך קולות חיצוניים וסביבתיים שהשפיעו עליה עד כדי כך שהיא חשבה שזה הרצון האמיתי שלה.

הפער הגדול הזה בין הדפוסים החיצוניים למהות האמיתית שלי, שאגב, היא נגישה הרבה יותר ממה שאנחנו חושבות, ועל זה בהמשך, מייצר קונפליקט פנימי- במקרה הטוב או במקרה הפחות טוב כניעה לתחופשת וזיהוי מוחלט שלי איתה.

התחפושת הזו מייצרת העלם וצער, כיוון שאני מרגישה שאני פועלת ממקום חיצוני בנפש ומרגישה שאני לא באמת מחוברת לעצמי וכלואה בתחפושת חיצונית.

עם כל זה, בתחפושת הזו יש סוד גדול של ברכה.

תנועת התשובה

היא מייצרת בי געגוע, היא מייצרת בי סתירה פנימית שמכריחה אותי להיות בתנועה, לזוז,

לחפש ובסייעתא דשמיא גם למצוא.

אני יכולה לשנוא את התחפושת או להבדיל להשאב לתוכה כליל או שאני יכולה לצאת למסע חקירה

וגילוי מסקרנים שבסופם מטמון יקר.

מה שמופלא הוא שתהליך החקירה הוא בלתי נגמר. מציאה ושוב אבידה מציאה ואבידה וחוזר חלילה.

שנים רבות אני עוסקת בעבודה וחקירה פנימית, בעבודת תשובה דרך לימוד מעמיק של חסידות ודרך כלים רבים מעולמות שונים. בשנה האחרונה אני לומדת לימודים מיוחדים מאוד שהוסיפו לי לארגז כלים יישומיים ופשוטים שמאפשרים ל"עצמי" שלי להיות יותר נגיש עבורי ומאפשרים לי תקשורת פנימית רכה ומחוברת ופעולה בעולם ממקום הרבה יותר הרמוני ושלם בין "התחפושת" והעצמי על שלל רבדיו.

דמיון נובע

טכניקה פשוטה המבוססת על הקשבה פנימית ונשענת על כוח הדמיון הספונטני שלי. לא דמיון מודרך אשר בו דמיון חיצוני נכפה עלי, דמיון נובע- לפגוש בנביעה הנפשית הטבעית שלי.

כמה אור יש שם כמה עוצמה וכמה פתרונות!

יכולה לשתף מחוויה קטנה אישית ואינטימית שלי. שנים שאני חשה בתוכי את חוסר הקבלה וחוסר החיבור לילדה שהיתי וחיה בתוכי כמובן, עד היום.

המון שיפוטיות, ביקורת ודחיה. בעקבות תהליך בדמיון נובע, זכיתי לפגוש את הילדה הזו ולראשונה לנהל איתה דיאלוג נובע ולזכות לראות אותה- אותי באור חדש לחלוטין.

פתאום מרגשות דחיה וביקורת גיליתי ילדה מדהימה, בעלת חכמת חיים בריאה ומחוברת, היא השמיעה קולות חכמים ויפים שלמדתי לחנוק ולפחד מהם.

פתאום זכיתי שוב לשמוע אותה, באמת, לא לראות אותה דרך העיניים החיצוניות והשיפוטיות של הסביבה ולראשונה בחיי אני אוהבת אותה!

וכשאני מזהה אותה בתוכי מדברת או מבקשת אני מקשיבה ומכבדת ופעמים רבות אף פועלת בעקבות התחושות שלה.

הילדה המופלאה הזו זו הנפש היקרה שלי שלמדתי להשתיק ולעשות "מה שצריך", "מה שנכון" "כי ככה זה בסדר".

ממשפטים שאמרתי לי בתוכי כמו "תיהי בשקט את מפריעה לי" או "אין לי כוח כבר לרגשות ולסיפורים שלך תשתקי" היום יש בתוכי דיאלוג מכבד ומוקיר.

אתן דוגמא:

לפעמים אני יכולה לפגוש באדם לצורך עבודה, למשל, ועולה בי קול שקט ועדין שאומר "תתרחקי, זה לא טוב לך"

ואני בתגובה מייד סותמת לקול הזה את הפה לעיתים בטיעונים ראציונאלים של מאיפה הבאת את זה?

או את סתם ממציאה ואפילו מיאוס וכעס על הקול הזה שעולה בי כי זה ממש מפריע לי עכשיו להצליח ולפעול.

ומנסיוני, כשאני לא מקשיבה לקול הזה, אני ניזוקה בסופו של דבר.

היום, כשעולה בי קול כזה, אני מכבדת, מקשיבה, ולעיתים קרובות פועלת על פיו.

כי הוא מרגיש ויודע הרבה מעבר למה "שנראה".

זו אחת המתנות הגדולות שאני קיבלתי מהנביעה הזו. וכאן, בנביעה הזו, נמצא גם אוצרו של האמן היוצר.

מה כ"כ מושך, מרפא ומרומם באמנות?

אמנות היא שפת הנפש

מה זה אומר?

אמנות מאפשרת לי לדבר בדיוק את אותה נביעה פנימית טבעית ועמוקה של הנפש שלי, מה שביום יום ללא עבודה ומודעות מכוסה מאיתנו, ולא ע"י השכל,

לא דרך מילים ותפישות שכליות שחיצוניות לי אלא מתוך הקשבה לקול הפנימי, יש כאלה שיקראו לו אינטואיציה או ילד פנימי. הקול הדק, הראשוני הזה שלמדנו לחסום, לסתום או לבקר בעקבות היחס של הסביבה. האמנות מאפשרת לי להקשיב ולתת ביטוי לאותו קול- תוכן,

וגם לתת לו צורה דרך דימויים יצירתיים ויחודיים הנובעים מהנפש שלי.

דימויים ויצירתיות שדרך "התחפושת"- הקוגניציה הגלויה והמוכרת שלי לא היתי מגיעה אליהם. האמן והיוצר הוא אותו אמיץ הנכון להקשיב לקול הזה.

למה אומץ? כי זו דורש שיחרור שליטה.

אנחנו כ"כ רגילות להיאחז בציפורניים במה שאני יודעות חושבות ומבינות

וכ"כ קשה לנו לשחרר ולהתמסר לעולם הפנימי.

יכולים לעלות פחדים רבים, שיפוטיות ובהלה לפגוש בי פתאום ככה בלי ההגנות.

אבל זה שווה את זה. זה דורש תרגול ותפילות אבל כשזה קורה זה קסם גדול וריפוי גדול.

השם מדבר אלנו דרך הנביעה הזו שהתרגלנו כ"כ לא להקשיב לה.

ביצירה אנחנו נותנות לקול הזה מקום ביטוי וחיים מוחשיים.

כשהקהל פוגש ביצירה זה מאפשר לו לפגוש את המקום הזה בתוכו. זה מהדהד בו את הנביעה שלו.

לכן זה מפגש כ"כ מרומם ומעצים ומעורר השראה.

שמחה לשתף אתכן בשיעורים ותרגולים בדמיון נובע.

לאמיצות שיתנסו בתרגול אל תבהלו אם בהתחלה לא תתחברו. זו שפה חדשה, זרה, בפרט לאנשים שהשכל שלהם הוא מאוד דומיננטי ומהווה מנגנון הגנה חזק.

אל תתייאשו ואל תוותרו על הקשר הזה הבלתי אמצעי והנגיש כ"כ שלי עם עצמי- עם בוראי.

פורים שמח!

שיקויים בנו ונהפוך הוא! שנזכה לראות איך בעצם הכל זה הוא.

וכל תחפושת היא פונטנציאל אדיר למציאה פנימית ועמוקה.

https://dimyonovea.com/free-course/