ההשראה שלי החודש-טבת

ב"ה

חודש טבת

על פניו אין בו שום דבר מיוחד או אטרקטיבי, רק צום, שזה לא מועד משמח או צבעוני- להיפך.

צום בסיבת "ותבוא העיר במצור"

תחילת המצור על ירושלים,

שהוא למעשה, ההתחלה של תהליך החורבן.

מידע נוסף שיש לנו על החודש הזה הוא מבחינה מסוימת, דווקא הופכי לגמרי.

חז"ל (מסכת מגילה יג,א) אומרים על החודש הזה:

"טבת ירח שהגוף נהנה מהגוף"

רק אניח כאן נקודה כללית מפנימיות התורה על המשפט הזה-

טבת זה החודש שבו הגוף העליון (במובן עצמותו של הקב"ה) נהנה מהגוף הפיזי של היהודי.

הפוטנציאל של הגוף שלנו הוא דווקא לבטא את הדרגות הגבוהות ביותר של הקדושה והרוחניות. ובצורה הפשוטה ביותר ע"י קיום המצוות בפשטות ובשמחה[1].

אז מצד אחד- תחילת החורבן, במצור. במיצר.

ומצד שני- הנאה רוחנית הקשורה בגוף הגשמי

יכול להיות שיש קשר בין שני המקורות האלה, על חודש טבת?

בנינו, אין לנו שום כוח לא לניסיונות, לא לקשיים וכאבים מכל סוג, והלוואי ומעתה והלאה רק טוב וחסד לכולנו כל הימים.

אבל יכולה לשתף מהניסיון האישי שלי שחוויתי וצרוב בבשרי,

שלפעמים, השם מכניס אותנו לנקודה כזו חשוכה של "מצור" נפשי, רגשי ורוחני, למן חושך כזה סמיך ואפל שמאפיין את חודש טבת הקר והאפרורי בשנה. דווקא ורק בתוך ההעלם הזה, בתוך ה"אין" הזה, הנפש שלנו שכל הזמן מחפשת לשלוט, להיאחז, שמחזיקה חזק בתחושת "היש" הנפרד שלנו של כוחי ועוצם ידי מתחילה להיסדק ולהתערער.השם כמו מנער אותנו, נותן לנו להרגיש בחוש שאין עוד מלבדו ועלינו לשחרר, להתמסר ולהתחבר אליו.

דווקא בתוך המצור הפנימי, אם מפסיקים להתנגד לקושי, מפסיקים להילחם, מגלים אוצר, מגלים מקום שהחסידות קוראת לו מרחב "עצמי" בהיר, ברור, שקט ועוצמתי. דרך הכניעה וההסכמה למציאות שהשם מזמן לי כרגע מתוך אמונה שזה בא לגדל אותי, בא להעלות אותי למקום חדש בעבודת השם שלי, מגלים ומרגישים את נוכחות השם, השגחת השם ולתחושה מתוקה של חיבור.

ומה הקשר לגוף?

הגוף שלנו מחובר להשם באופן הכי טבעי. הוא אחד עם השם. אין לו תודעה שמבלבלת אותו ומסמאה את עיניו ומספרת לו סיפורים על עצמו, ועל חייו.

הריאות מתכווצות, הדם זורם, הלב פועם. העיניים קולטות את האור מבחוץ (או את החושך..) והמח מעבד.

כאילו מעצמו.

הוא מחובר לשורש של חיי החיים ומשם יונק את קיומו.

הטבעי, הפשוט כל כך.

כל כך פשוט שלפעמים אפשר לשכוח עד כמה זה נס.

כאשר הגוף הוא טהור, חי חיים של קדושה וטהרה- הוא יכול לספר לנו,

אוצרות של נביעה טבעית של חיבור. חיבור ישיר וראשוני יותר להשם.

כשאני מרפה מהראש ומתמסרת בהקשבה לנוכחת הגוף, לתנועת הגוף, לנשימה אז מתאפשר גילוי הנפש.

הגוף נהייה כלי לביטוי זורם ונובע של הנפש.

אם מסכימים רגע לוותר על כל מה שאני חושבת על עצמי על החיים עם כל הציורים והסיפורים ומסכימים רגע להרפות, לשמוט, ולהתמסר לסיפור חדש.

יכולה לשתף מהניסיון שלי מה קורה לי כשאני מסכימה להקשיב לנפש שלי שנובע מהקשבה לגוף.

עוצמת עיניים, מתבוננת בנשימה, מתחברת לתחושות הגוף. אז הנפש מתחילה לדבר.

פנימיות הנפש שלנו היא עדינה ושקטה, קצת כמו איכות של להיות מתחת למים. תדר עמוק, שקט, פנימי. ביום יום העמוס, עם המוח שלא מפסיק לחשוב, קשה לשמוע אותה. ולפעמים אפילו, לא רוצים לשמוע.

ופתאום מתוך ההשקטה הנוכחות וההקשבה היא עולה, זורמת, מתבטאת ומבקשת.

זה לא אומר שכל דבר שצף אני הולכת לבצע, ממש לא. אבל אני מכבדת ומקשיבה.

כי הרבה פעמים יש בקשות, פתרונות ונביעה יצירתית שלא יכולתי לדמיין אפילו שקיימים בי.

שני המצבים האלה

המצור שמביא לכניעה והסכמה וההקשבה שמגיעה בעקבותיה

וגם ההסכמה להיות בנוכחות ובהקשבה לגוף ועשיית המצוות בפשטות ובשמחה מעצם הידיעה הפשוטה שאני מקיימת את רצון בוראי מגלים

חיבור עמוק יותר לקב"ה. הוא מקור ההשראה שלנו. הוא הסיבה והוא המטרה. ההתחלה והסוף.

חיבור כזה שנובע מתוך המצור- הכניעה אליו, למציאות שהוא בורא עבורי במיוחד, על המואר והפחות שבה

ואם מתוך חיבור ראשוני והקשבה לגוף (בהדרכה כמובן).

להרחבה, שאלות, תהיות והנחיה אישית יותר

אתן מוזמנות לכתוב

שלכן,

אלינור

[1] מובא בספר היום-יום, ג אלול- המאמין בהשגחה פרטית יודע כי מה' מצעדי גבר כוננו, אשר נשמה זו צריכה לברר ולתקן איזה בירור ותיקון במקום פלוני. ומאות בשנים או גם משעת בריאת העולם הנה הדבר שצריך להתברר או להתתקן מחכה לאותה הנשמה שתבוא לבררו ולתקנו וגם נשמה הלזו הנה מאז נאצלה ונבראה היא מחכה לזמן ירידתה לברר ולתקן את אשר הוטל עליה.